Felisa

מליבון לליבון זה נהיה שחור

ואני פוחדת. עליות ומורדות ובסוף אין קוסם. 
מי אמר שבסוף יהיה טוב?
זה שיש לי חיים משל עצמי, כמו שאמר מישהו שאתה מכיר, זה דווקא ממש משחק בשבילי.

לשם שינוי, חיים משל עצמי. עסוקה כל היום. 
בקושי מתעסקה במין וביצירה ובתרגום ובכאב
בפעם הקודמת הייתי עסוקה רק בך, בך הקודם שלי. בקול העולה והיורד שלך, בהתנשפויות הקטנות של הרכיבה על האופניים, הקולות של לפתוח את החימום באמבטיה בשבילי, חלוק המגבת האדום שלך נוגע בעור, אתה מנגב לי את הגב - שקט. טיפות שקטות של מים כבדים, מים עבים על הגב שלי, המקום בו היו אמורות לצמוח הכנפיים. 
והוא עומד מאחוריי, חיוך ילדי על השפתיים והרווח בשיניים: את כולך רטובה, פליסיטיטה! ומנגב לי את הגב בדאגה כזו. כזו דאגה. דאגה עבה ואוורירית כמו שוקולד בועות.

אתם צריכים ללבן את זה. את צריכה להגיד לו. הוא סוחב אותך לשחק את המשחק שלו. המשחק הזה שגם בגיל 40 לא עובר להם. הכן-לא-לא-כן שלהם. ה-אני-אוהב-אותך-עכשיו-כי-זה-נראה-נכון-מה-יהיה-בהמשך-לא-יודע

ובעלי ברים זה לא זה וזה לא היה זה וזה לא יהיה זה.

סיגריה, עוד סיגריה, פקטים של סיגריות עוברים את הגבול המוברח לסיני, פקטים של טבק נוסעים מטאבה לסנטה קטרינה.
הרים של טבק בחלומות שלי, והמצחיק הוא, שאני בכלל לא מעשנת.
אתם זוכרים את הפוסט הראשון? לא להכנע לסיגריות? הכל שקר. שקר. שקר.

Felisa

סמס ב431 תווים

בסיני חלמתי שאני מחפשת

אותך בסיבובים אינסופ ולא

מוצאת. כל חומר השירה

כבר קיים. דיינו. שירה כתובה

בפלאפונים. כתובה מחוקה

מתערטלת. אתה בוחר.

הכל. שפה זמן מרווחים. אתה

בוחר לא לענות ואני בוחרת

לא לשנוא אותך. רווח ועוד

רווח ובמרווחי ההמתנה אינני

מצטערת, כמו מקבלת את

הדין. זה רק צילך הצבאי זה

רק מעיל הקצינים ההוא, וזו

אני לפי שנים. מה שטוב

בשירה של מסרונים זה

שספרו לי את התווים. עוד

שבעים וסימתי. שיר מדודה

וזורמת במשעולי תקשורת

חסומה אני בסוף. שלחתי

 
Felisa

שבת שלום

עכשיו אני שומעת שיר יפה, מאוד שנות השמונים. קלטו את דני ליטני וריקי גל.

-דבר נוסף-
אני לבד בבית, ההורים לא כאן.
השבת הגיעה ותפסה אותי במצב רוח מצויין. סידרתי שולחן במפה לבנה
מאוד פייב אוקלוק, עם עוגיות הנד-מייד ועוגת גבינה לבנה כמו שבת המלכה.
שבת המלכה.

ומשהו בשיר הזה הכיר לי זכרון עמום, מאלו שאתם יודעים שיש איזה פיסה ויזואלית מפעם.
אצלי זה היה דיוויד בואי (המשהו משהו) לבוש לבן, בשיר הזה.
בכלל, יש משהו בקונספט של "ווריוס ארטיסט" שהוא מאוד מרגש.

Felisa

בירה שחורה ולימונדה

הבת שלי, אני רואה עליה את ההבדל. היא הפכה לאישה, ואני אגיד לכם איך יודעים: כשהיא הייתה קטנה, המשקאות האהובים עליה היו בירה שחורה ולימונדה. פעם היא אפילו נרדמה על שני כיסאות מחוברים כשבפיה בקבוק של בירה נשר. עכשיו המשקה האהוב עליה הוא מיץ תפוזים, מהאלה הדחוסים, בבקבוק. בירה שחורה (עכשיו, עם כל הקידמה, יש כבר "דיאט") היא שותה רק בימי שישי בערב, כשפותחים בקבוק (פלסטיק), ולא מסיימת אף פעם את הכוס שלה, או לחילופין, מבקשת שימזגו לה מים ושותה ממני כמה שלוקים.

 

 

Felisa

לפליסה יש שוגר דדי

והרי הגדרתי את עצמי: ילדת שמנת מתוקה*.היה נמאס לי להתנצל כל הזמן על כך שיש לי אוטו. חלאס (במלרע) עם ההתנצלויות. במיוחד אנשים שמשוכנעים שמותר להם להיכנס לי לחשבון הבנק.

 

אז זה העניין. באופן כללי אני נגד מוצרי צריכה, למרות שאם אערוך רשימה של כל אלו שאני צורכת (***רעיון!!!***) היא לא תהיה קצרה. בכל אופן, מצאתי את עצמי לבד מדי, יותר מדי זמן, אבל לא בודדה. פשוט לבד. ואם יש משהו שאני אוהבת זה לאכול במסעדות. אז מצאתי לי איזה מישו, ואני לא אספר לכם כיצד, רק שתדעו שהוא גדול ממני בשבע עשרה שנה (או שנים? איך נכון לכתוב?), ושהוא עושה מסאז' מעולה, עם המון אהבה בידיים, ולא, לא דיברנו על הפרשי הגילאים בינינו כי אין טעם, ולא, לא נתחתן (משפט מזעזע מפי גבר, ולא המדובר, בהקשר לנישואין: "הטבעת היחידה שיש לי לתת כרגע היא פי הטבעת". מזעזע אך מצחיק), והוא לוקח אותי לאכול במסעדות, אבל לא יותר מדי יקרות כי אני לא מרשה. מבחינתי גם להזמין אותי למסעדת אבו-שריף ליד צומת צמח בכנרת זה ממש היי סוסייטי. והוא קונה לי את האדידס שכל כך רציתי, אני רק צריכה ללכת לחנות להזמין, כי זה לא במלאי. ויין אצלו זה רק יין צעיר כי הוא "לא אוהב את כל ההתלהבות הזו מיין, שכמה שיותר ישן יותר יקר". הוא מנשק אותי אבל הוא לא מחבק אותי ולישון אצלו אני לא ישנה ("יושנת" – למה אם זה ממישהו ממוצא מרוקאי זה לא בסדר ואם זה מאיזה ברזילאי זה פתאום כן?!), והוא חושב לשכור לי דירה בעיר קרוב לים, הכל כדי שלא נהיה "ידועים בציבור", ובסך הכל זה מוצא חן בעיני. מסתבר שהוא ראה אותי היום מנסה להכניס לקוקו את קווצת השיער הצורפתייה שלי שנופלת לי תמיד בנונשלנט על העורף, ואמר בחיוך קונדסי ועיניים שחורות-שחורות "לא, זה בסדר ככה. תני לזה ליפול. זה יפה". התרגשתי. לא ידעתי שדברים כאלה בכלל מעניינים אותו, את הגבר הזה שעמוד הבית באינטרנט אקספלורר שלו הוא "one". 






*ותודה לשירה.

Felisa

poco poste español

 
Apenas ahora entendía cómo es importante para mí era, para hablar otro lenguaje . Pienso I necesitado le tanto. Se sentía que mi inglés era una caja de engranajes. Comencé en el primer engranaje, y deseé cambiar de puesto hasta el fifth. Toma tiempo, aunque. Incluso la palabra es "aunque" una palabra que necesita tiempo hasta que puede ser utilizada. No soy seguro él me sucedí, por lo menos puesto que era dieciséis: Me sentía que podría expresarme mejor y más fluido en inglés. ¿El acento? Soy actriz. Imitador. Utilizo el mismo acento que el yo oye. Una vez que tuviera un compañero de cuarto francés - ninguno-tiempo y yo comenzó a usar un acento de la bossa-Nova del petit. En Escocia era escocés.
Felisa

though

מכירים את כל הסיפורים על ההיפותטיים על "חברה שלי" וכאלה (חברה שלי חוששת שהיא בהריון וכדומה)? אז הפעם אני באמת אספר סיפור על חברה שלי, ולכל מחפשי ההשלכות למיניהם, אנא, באמת, חיסכו ממני.

 

חברה שלי עמדה והתבגבגה* לה בחוץ, עם בחור גבוה שעבר את הסטנדרטים שהציבה, בעוד אני הייתי בבר עצמו, מנשקת על הלחי את החבר האמריקאי שאימצתי לי (הי'ז בק אין ד'ה סטייטס נאו, ת'נק יו). היא עמדה שם והיתה מקסימה. הברכיים שלה רכות, רוכנת בעמידה מעל הגבוה שלה, ונראית כאילו חזרה במכונת זמן היישר לגיל שש-עשרה. היה לה חיוך מתוק על הפנים ואני יכולתי לראות אותו גם כשעמדתי מרחוק, וגם למרות שראיתי כל דבר פעמיים. הרגשתי כמו אחות גדולה וגאה. רציתי לחבק אותה, רציתי לחבק את הגבוה ורציתי לחבק את האמריקאי.

 

ואני חושבת על הרבה דברים. על המוני האנשים שקוראים את הבלוג אפילו שהוא לא בפלטפורמה מוכרת, על שירים שאני רוצה לכתוב והם מחכים לי, או שדווקא לא מחכים וממשיכים בדרכם את השכחה, על הספר "חרדתו של המלך סלומון" שהוא ללא ספק יצירת מופת. נישקתי אותו קודם. כן, את הספר. חיבקתי ונישקתי אותו. על אחותי. על הפחדים, על החרדות, על השמחות, על המנוחה שאני מרגישה שאני צריכה כל הזמן, על הודו, על האוברדראפט, על העובדה שכלום לא חסר לי, ולפעמים חסר כל כך הרבה, וחוזר חלילה, כלום לא חסר.

 

Just now I understood how important for me it was, to speak another lanuage. I Think I needed it so much. Felt my English was a gear box. I started on first gear, and wanted to shift until the fifth. It takes time, though. Even the word “Though” is a word which needs time until it can be used. I’m not sure it happened to me, at least since I was sixteen: I felt I could express myself better and more fluently in English. The accent? I’m an actress. Parroter. I use the same accent as the one I hear. Once I had a french roommate – no-time and I started using a petit bossa-nova accent. In Scotland I was Scottish.   

 

 

*ב.ג.ב.ג: התנשקה, התחבקה וכד'.

 

Felisa

הספריה הניידת

הספרים האהובים עלי

1. עפיפונים - רומן גארי

2. עריסת חתול - קורט וונגוט

3. מלפפונים חמוצים ושוקולדה - סטפאני

4. חרדתו של המלך סלומון - אמיל אז'אר

5. ההפוגה - מריו בנדטי

6. הוביט - ג'.ר.ר טולקין (בתרגום טייסי חה"א וחבריהם בשבי המצרי)

7. אורה הכפולה - אריך קסטנר

 

Felisa

לִיאוֹ

אני חושבת על משהו בימים אלו.
אני אקרא לבן הטנטטיבי שלי לִיאוֹ.
גם קצת ליאונרד כהן, גם קצת יהדות, וגם עוצמה אוקראינית אמיתית.