Felisa

לִיחְץ

הא, ימים של ליחץ
לִיחְץ = לחץ+איכס
 
בגלל זה אני לא מתקשרת
בגלל זה אני לא עונה
אבל יהיה בסדר.
שקוף שיהיה.
רק תנו לי עכשיו מינון גדול יותר של כדורים והכל יהיה בסדר.
שקוף שיהיה.
Felisa

מחשבות על לימודים

הכל התחיל מציון גרוע במקצוע השני שלי. 
ואולי הרבה לפני.
כל מה שכתבתי נמחק.
זו לא מטאפורה, זה פספוס. אז בקצרה.

אלמד לתואר שני בספרות עברית, בלי הפסקה, מבחירה.
אמצא את שחיפשתי בארונות מאובקים, ארכיונים, מכתבים ישנים, ספרים עתיקים ורחש.
אפתור את אי-הוודאות לגבי אמי.
הודות ללימודי הספרות.
אשחזר את פולין ואוקראינה, ושני סביי: האחד בעיניים כחולות והשני דשן, מכין מרק זך עם טיפות שמן צפות בו, וכבד קצוץ.
אעסוק בתרגום שירה.
אכתוב.
אפרסם ספר שירים.
אקרא לו "סֶגול".
או "אוהֶבֶת". 
אתחתן עם קאובוי אדיש ורגיש.
יוולד לנו ילד בלונדיני.
זה יעבור לו אחרי שנתיים.
אמשיך לתרגם ולכתוב.

 

Felisa

גדנסק ג

ברל יקר,

 

מכתבך אכן מצאני בימים טובים. אך אל תראה זה כדוגמא. געגועי רבים, כבדים מנשוא. חושבת אני להשיג מעות הדרושות דיין לבקר בארץ ישראל. אומרת אני "לבקר", כי עלייה אינה אפשרות, לפחות לא אצל אבא. סבי עומד לצידי יחידי. כל יהבי אני שמה בו. סבא מספר לי בדמעות כי אביו חלם בזמנו על ארץ ישראל אך לא הספיק. ואולי לא היו אלו דמעות אלא רק לחלוחית? דמעות היו אלו. עיניו הכחולות כים מסתכלות עלי ואומרת "מיידלע, את תסעי". עיני שלי אינן כחולות כשלו. זמן רב עבר מאז ראיתן במו עיניך. והזמן עוד ארוך.

ספר לי, ספר לי על קורותיך.

שלך,

לולו.

 

 ינואר 1951

Felisa

גדנסק - ב






פרוליין גוטמן יקירה,

אני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בריאה ורבת חסד כתמיד. ופה חגגנו חנוכה חדש. הוא לא דומה אפילו במעט לחנוכה של גדנסק. אני כרגע בתחנת הדואר הקרובה אל המושב שבו אני עובד, הוא חדש ויקרא כנראה כפר יחזקאל. נחצ'ה ביקש שאשגיח על אחותו הקטנה ואכן אני עושה זאת, ושוב יש תחושה של משפחה. את חסרה לי, אבל אני לא יודע אם היה לך טוב פה. חם פה, אפילו ב"חורף" אני בשרוול קצר ובלי פוזמק. ועבודה קשה, העבודה במרכז. בהלכי לתחנת הדואר לפני רגעים ספורים נעצו בי מבטים על כי איני "משוחרר" מן העבר.
חביבתי, מסרי דרישת שלום חמה למשפחה שלך ושלי. וגם לתומאש הנחמד.
ספרי על הכל, כתבי במהרה.

שלך, שלך,

ברל-דוב.

דצמבר 1950.


 

בס"ד 

שוב מושלג פה, בגדנסק, ואני צופה בשלג (צורת הרסיס כוכב היא) דרך החלון. האם מזג האוויר מחייך אליך? האם המעיל שתפרה לך מירל עדיין מחמם כבימי קדם? מה נתחדש בארץ ישראל? האם הקרקע טובה, ואיפה אתה משיג חלה טרייה לקידוש בערב שבת? כאן בפולין מרגישים כבר רוחות רעות, אבל בבית שלנו האווירה חמימה כתמיד. החנוכייה מפיצה אורה הרך אל הרובע המרוצף, סבא שלי קורא לאור נר עיתונים עבריים שמשיג בסתר, והאח מפזר חומו.

אני כתמיד, קוראת, מכינה מטעמים (ועוד אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו), ותופרת תיק-ספר חדש לאחי הקטן, שיוכל להשוויץ בו ב"חדר". ספר לי על הימים שלך, כל החברים דורשים בשלומך, בייחוד תומאש, ששואל עליך כל יום כשרואה אותי בשוק.

להתראות, 

פרוליין גוטמן (לולו שלך).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Felisa

חלומות אינסטרומנטליים

איך אפשר לומר שהחלומות שלי אינסטרומנטליים?

איך אפשר ללמד אותי כל הזמן דברים חדשים?

איך אפשר לא לקרוא את הבלוג הזה כדי להכיר אותי?

איך אפשר להיות גוגל מהלך?

איך אפשר להינצל ממוות כל כך הרבה פעמים ועדיין לקום להכין לי תה כשאני מתפהקת לי בפינוק?

איך אפשר להכעיס אותי ובו-זמנית גם להשאיר את התחושה הטובה?

האם אני חיה בדיכוי?

האם אני מחפשת מישהו שיבקר אותי כל הזמן?

מה זה ביטחון?

האם הגעתי אליו?


ולמה, לעזאזל, אני צריכה להילחם כל הזמן עם כיווני סימני הפיסוק פה?



 

Felisa

מתנוונת

הימים האלה שכולם או חולים בהם או תכף חולים בהם.

ואני בשביתה, מתנוונת. אשכרה מתנוונת. מעבירה את הימים, מעבירה את הלילות – בעיקר בהרבה שינה, אבל מה אני מפיקה מזה? מה אני משיגה? סיימתי לקרוא את "מולכו" וחלמתי על כך שאבא שלי הוא מולכו ואני חוטפת אפיזודת חרדה ובאה לחפש אותו ליד המעבר למזרח-ברלין, כי הרי מולכו היה מגיע לשם כמעט בקביעות. מחפשת את אבא שלי אבל לא מוצאת. בכל גבר שעובר במעיל שחור אני מייד חושדת אבל חוזרת בי, ל, זה לא אבא, ואת תקועה פה עם אפיזודת חרדה (או בהגדרה שלי "חוסר נוחות נפשית") ובלי אף אחד. אני מטלפנת לחבר שלי (?) והוא נשמע כאילו הוא מבין ודואג ומופתע ויעזוב הכל כדי לבוא לעזרתי, אבל אני לא בטוחה אם אכן כך היה. הוא מעביר לי את המסר של "חמודה, אני כל הזמן בא לכיוונך ומפסיד קורסים ומשנה את התכניות. זה לא ימשך הרבה זמן", ואני מבינה, או שמא חוזה את כל זה בעצם.

 

ואני מתלבטת. אני רוצה לכתוב יותר. אני אפילו רוצה טו טרן איט פרופשונל... אבל אני עוצרת את עצמי. שירים שלי לא מתפרסמים בעיתונים כמו "דקה", "77", "מטעם", "כתם", "אלמנך", דברים שאני לא כותבת גם לא מתפרסמים ב"בלייזר". אם לא כותבים, מן הסתם, מה יתפרסם בדיוק. לאן אני ממשיכה?

 

והבחור הנוכחי לא מאמין במילים. האין זה דיכוי? דיכוי של כל מה שאני מאמינה בו?

 

התנוונות.

האם יש בה צורך כדי להזין המשך פורה יותר?

Felisa

אֲנִי הָאֵם הַגְּדוֹלָה



אֲנִי
הָאֵם הַגְּדוֹלָה / ***פליסה***

כֹּל הַתִּינוֹקוֹת הֵם יְלָדַי.

כֹּל וָלָד בּוֹקֵעַ, חַי אוֹ מֵת, הֶחְזַקְתִּי רִאשׁוֹנָה, עָטַפְתִּי בְּבַדִּים.

בְּכָל לֵידָה הָיִיתִי. עוֹמֶדֶת לְיָדָהּ, אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ.

רַק לִי אֵין שְׁחָלוֹת.

 

מַדֵּי הַלְּבָנִים, נְקִיִּים כָּל כָּךְ! חֲלוֹם יַלְדוּת יָשָׁן,

הָפַכְתִּי

כִּמְעַט נְזִירִית. פָּנַי לֹא יַסְגִּירוּ כְּמִיהוֹת נִגְנָזוֹת.

 

אֶצְלִי אֵין שִׂמְחָה לְאֵיד, וְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת,

וְלֹא כְּאֵב רִאשׁוֹנִי

וּבְקִיעָה,

הַשְׁלָכָה מִשֶּׁלִּי,

וּדְחִיפָה מִשֶּׁלִּי,

וְכִוּוּץ מִשֶּׁלִּי,

וּשְׂרִיטוֹת מִשֶּׁלִּי,

וּתְפָרִים מִשֶּׁלִּי,

וְיֶלֶד שֶׁלֹּא אוּכַל לְהַחְזִיק רִאשׁוֹנָה,

לַעֲטֹף

בְּבַדִּים.

 

 

 

Felisa

הכל נראה מושלם מרחוק

בוקר שישי, לכאורה כל מה ש"יש" לעשות מאחורי,
עייפות מבצבצת מצידי הגוף, מהמותניים ומהרקות.

ותודה ל"פוסטל סרוויס" על הכותרת הכל כך יפה שנתנו לי.  
לו יכולתי לקרוא ולישון כל חיי...

ואם א' זוכר את העניין עם בעלי הבארים, אז אתמול ישבתי באיזה פאב מוכר.
הבעלים שלו, בזיפים וחולצה לבנה חלקה,  שלח לשולחן מנת שרימפס ביין לבן.
ומאחר שכבר לא מעשנים בפאבים, עמד מאחורי עמדת הדי-גיי המגה מגניב וניסה לגנוב איזו שאכטה.
Felisa

מחטים של אורן נוגעים בי

אני ואחותי האהובה נסענו לבית בצפון הארץ, הבית בו ישבנו שבעה על אמא שלנו. אני כמובן לא זוכרת כלום מהשבעה עצמה. בית בסגנון אירופאי, קצת מוזנח מבחוץ, מחטים של אורן נוגעים בי, ספק מלטפים ספק דוקרים את האויר.

 

הבית היה חשוך. לא ידעתי איך להדליק את האורות ולחצתי על כל מני לחצנים שהפעילו את האוורור. אוורור, למען השם. אולי אם היה אוורור אמי הייתה בחיים? חלקם על חום, חלקם על קור, חלקם באמצע.  

 

הבית נשמר כמו שהיה. אבל הייחודי בו – שהוא רק שימש לשבעה. לסבא וסבתא שלי היה בית, וזה לא היה זה. בזה הוויטרינה נשארה, וארונות עץ יפהפיים לאחסנה של כלי ההגשה. יש ארון אחד שאם פותחים אותו מגלים המון הפתעות – פנים הארון מראה, המשווה מראה משגע לכל העניין הזה, שוקולדים, מתנות מסתוריות בעטיפות בלי פתק, ריח טרי ומרענן של ארגנטינה...

 

הנורא הוא שהיו עדיין שניצלים על צלחת הגשה, כמו מחכים לאורחים האחרונים. ועברו יותר מעשרים שנה. אבל הם נראו רגילים לחלוטין. רק כשהתקרבתי (התכוונתי לנקות, לא לאכול חס וחלילה) ראיתי תולעת קטנה. נחרדתי והשלכתי הלאה ממני את הצלחת.