Felisa

צמח טורף

הידיעה הזו שבמו ידי אני יכולה להרוס את שאני נוגעת בו נהיית קלה יותר לעיכול בזכות ההבנה שלמה שאני עושה עכשיו אין קשר עמוק למה שאני אהיה בעתיד. תשאלו את פיליפ רות. אז הוא מצא חתיכת נייר ועיבד כל אחד מ-19 המשפטים שבה ליצירות מופת ואה, כן, גם רבי מכר. מצחיק שזה לא תמיד הולך יחד. ואני אמורה לצאת למסיבה תכף, אצלנו עושים מסיבות כל הזמן. כל רגע יש ערב שירה, אבל למה אני בוחרת לא להשתתף בהם? ומי בכלל רוצה מסיבה כשמה שהוא עושה זה לריב עם אחותו על המורכבות של היחסים כשעוד היא מעיזה לטעון שהיחסים ביניהם לא מורכבים? בלילה חלמתי שאני קונה לבן זוגי צמח טורף, ועוד צמח שיהיה לראשון כמזון.
מכאן אני שומעת את רחשי המסיבה, צרצרים בלילה, תוים מתפתלים, מערבולות של שיער, סליל אבק שחתול יורק.
ניו יורק.
.זו לא ניו יורק
 


Felisa

דיסקליימר או: אין הצעות איות


אני עשויה להשלים את הפילמוגרפיה (אין הצעות איות) של הבמאי ווס (הצעות: בוס, בס, ובס, טוס, וטס, בבס) אנדרסון. כל הכבוד לי. כן, כדאי שיהיה לי איזה שהוא במאי שראית את כל הסרטים שלו. זה עומד לקרות הלילה, עם "רוקט (הצעות: רוקי, רוק, רוקו, רוקע, רוקח, רוקן) בוטל". נשמע, אני יודעת, כמו אביזר מין. אבל זה בטח איזה תחביב של פיסיקאים מתחילים.

אני מתחילה להבין את מוסד הביקורת. את הרעיון שבלבקר. ספרות, קולנוע. נכון שמביקורת "אמנות" ו"מוזיקה" אני עדיין רחוקה, אבל צריך להתחיל איפשהו (הצעות: אחפשהו, איזשהו, איכשהו . תמיד החוסר בטחון הזה; יש אפילו תגית (הצעות: תגיך, תסית, תגיל, תסיע)  פה, בפוסטים (הצעות: בפושטים, ופושטים, בפוסעים, בפוסחים, בוסטים, בפוסטרים), של "אני? ביקורת?" שמשקפת בדיוק את הרעיון הזה: מי אני שאבקר מישהו או משהו אחר?

אולי כבר התחלתי ואני לא יודעת. ויש את הצד ההפוך – לקבל ביקורת, שעם זה מאוד קשה לי. חבל שאת זה לא מלמדים באוניברסיטה.

 

Felisa

במקום סימניות

 

"בסופו של דבר," נאנח ואמר, "ניצחו הדמגוגים שוב, והפעם ניצחון כפול." ("גנרל במבוך", ג.ג. מארקס)

חנרל

 

אני קוראת את "גנרל במבוך" מאת גבריאל גרסיה מארקס. אני נמסה ממשפטים מסוימים. ההתלבטות אם לסמן קו בעיפרון תחתיהם או שמא לאו. הרי קו שכזה ישפיע על חווית הקריאה של מי שיחזיק בספר אחרי. וזו לא השאלה אם הספר שלי. הוא של ההורים שלי, והם לא יקראו אותו שוב, כך נדמה לי. ניסיתי לחשב כמה ספרים יש להם בספריה והגעתי לבערך אלף. אולי אני קצת מגזימה באומדן אבל זה היופי שבאומדן. זוכרת את עצמי, כשעוד גרתי בבית (מעניין – והבית שלי עכשיו אינו "הבית"?), עומדת דקות ארוכות מול הספריה, ראשי מוטה תמיד שמאלה כדי לקרוא את הסטריפים של הספרים. היינץ ובנו והרוח הרעה. אשה שבורה. הנביא. זאב הערבה. מה אספר לילד? הערים הסמויות מן העין. הדרמה של הילד המחונן. העיניים הכי כחולות. הצבר – דיוקן. אהרון והעפרון הסגול. היצירה. ספר הדקדוק הפנימי. ניסים ונפלאות. שנים של התלבטות: מי יהיה הספר הבא שלי, את מי אקח אל יצועי הלילה? מי ילווני לשנים החל מהיום?

 

אני חושבת על הארגנטינאיוּת שלי. על פולנטה. על איך שתרגמו את זה כל כך טוב בספר ל"דייסת התירס הרך". על הגבריות המורכבת של החנרל ועל כמה שהוא מזכיר לי את מיקי שבת (של פיליפ רות). ואני חושבת על הומור. המשפטים שאני מסמנת מצחיקים עד כאב. בדיוק כמו ש"לא היינו משערים, חוסה יקירי, שתהילה רבה כל כך נכנסת לתוך נעל." ההקטנה שבהם כל כך מדויקת, לוחצת על כפתור הבדיוק.

 

והקו, כן, הקו. אני מחליטה לא לסמן אלא לכתוב את הקטע לעיל. הספר מתחיל להתמלא בניירות טואלט ורודים במקום סימניות, תופח לאיטו.

 

 


 
Felisa

מתנת יומהולדת







קלאסי


האדם שאוהב אותי נתן לי מכונת כתיבה. אמיתית. במזוודת טורקיז אובאלית, אותיות באדום וירוק ושחור ועוד צבע אחד שלא עובד, מכונת כתיבה שמקלידים עליה והאות נחתמת על הדף ובסוף שורה צריך לדחוף את המסילה שמאלה. זו מן תנועה כזו, שעוברת בתורשה. שורש כף היד שלי רוכן קדימה כמו מוכן למשהו שאני אפילו איני יודעת מהו. כמו היד יודעת לפני.   

והיא כותבת...



 

 
Felisa

פרושוטו

כמובן שאיני היחידה שאוהבת את פרימו לוי. כותבת לעצמי מיילים של פרימו-לוי-אהובי. אבל ברגע שקראתי על הפרושוטו, ועל המבט המנסה לשתף בעבירה את פרימו הקטן (אני דמיינתי את אביו יורק הצידה ונכנס לחנות), שוב נזכרתי מה אני מוצאת בו- ולא ששכחתי חס וחלילה, אלא שכל ה"מה" הועצם והפך לרגע אחד לנקודתי מאוד. אז כמובן שסבתא שלי הייתה אומרת ש"הוא בחור סימפטי", ו"יפה מאוד להיות הראשון בכיתה", אני לא יודעת מה הייתה עושה עם הבדלי הגילאים; אני מניחה שהעובדה שהוא כימאי תסתדר לה טוב מאוד בשושלת המשפחתית – מישהו מאבותינו הקדומים זכה בפרס נובל למתמטיקה. צחקתי לגלות שמתמטיקה הוא אחד התחומים היחידים שלא ניתן בהם פרס נובל, וזה בגלל שאשתו של מר נובל בגדה בו עם מתמטיקאי. יכול מאוד להיות שאני משקרת עכשיו, השאלה אם שקר נחשב רק אם נאמר ביודעין.


 
Felisa

פיסת אהבה מקולגה

 הוא פשוט כתב את יום אחד למייל שלי... יום אחד לפני זמן רב


,מִי יְדַעֵךְ הוֹ פֵלִיסָה פֵלִיסָה

?מִי לִכְבוֹדֵךְ יְנַצֵּחַ עַל מִיסָה

לֹא אֲכִּירֵךְ, הַעוּבְדָה כֹּה תַּכְעִיסָה

בַּבַּעְסָה בּוֹסַסְתִּי, אוֹתִי הִיא הֵבִיסָה

 


Felisa

אחדים


 
 
 



אני לא בטוחה בכלום.

 

 

2 עבודות – אחת בשביל הכסף ואחת בשביל הנפש – והחלוקה הזו משתנה כל יום.

1 סמינר לכתוב

1 מחקר לתכנן

1 מבחן בית שהגיע הזמן שאעשה כבר

1 ספר "מומו" שעוסק בגניבת זמן

1 התנדבות שבועית

1 מקלחת טובה כל יום

3 תורים לרופאים שונים

2 יומנים שעוד לא בחרתי בינהם – האחד גדול ומקצועי והשני קטן ושימושי

1 טיפול פסיכולוגי על הכוונת

1 גיד תפוס בכף הרגל

 

תמיד הייתי הזותי שהיה לה זמן בשפע. יום לפני הבגרות במתמטיקה קופצת למכון כושר, עושה סייסטה באופן קבוע. עייפות גררה עייפות ולא הצלחתי להחזיק בשום עבודה. ופתאום, כבר שנתיים שאני עובדת באותו ארגון. עכשיו מוותרת על שנת צהריים חוץ מבשישי או שבת, מוצאת זמן להכל כמעט. כמעט. צריך לא לשכוח את האבנים הגדולות.

Felisa

שאלת השגעון

 

 


"את משוגעת, אחרת לא היית פה!"

(תרגום חפשי מ"הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול).

 

התחפשתי פעם לעליסה. או שזו היתה דורותי? לסבא שלי היתה חנות בשוק מחניודה ואני יודעת שיום אחד פשוט הביאו לי משם תחפושת. ואולי בכלל בחרתי אותה בעצמי? מה שבטוח, לא היו איתי לא דיינה ולא טוטו. הקטע הזה של החתול והכלב, זה מקרי?

 

ובכלל.

לא הייתי כותבת אם לא הייתי רואה מייל נשכח עם תזכורת שיש לי עדיין קוראים. לא לי, בעצם, לבלוג. למקום הזה. אז אני כותבת בשבילכם, ממש ממש בשבילכם.

 

אני לא יודעת אם הייתי פה אם לא הייתי משוגעת. לא יודעת אם הייתי פה אם הייתי משוגעת.

Felisa

בלי שעון

היום, אחרי הרבה זמן, קמתי בסדר.

בלי שעון,

התעוררתי, בסדר.

המצב רוח – בסדר.

הרוגע – בסדר.

הלחץ – בסדר.

הלוואי שזה ימשך.