פֶלִיסַה

צמח טורף

Fri, 25 Dec 2009 10:57:23 GMT

הידיעה הזו שאני במו ידי יכולה להרוס את שאני נוגעת בו נהיית קלה יותר לעיכול בזכות ההבנה שלמה שאני עושה עכשיו אין קשר עמוק למה שאני אהיה בעתיד. תשאלו את פיליפ רות. אז הוא מצא חתיכת נייר ועיבד כל אחד מ-19 המשפטים שבה ליצירות מופת ואה, כן, גם רבי מכר. מצחיק שזה לא תמיד הולך יחד. ואני אמורה לצאת למסיבה תכף, אצלנו עושים מסיבות כל הזמן. כל רגע יש ערב שירה, אבל למה אני בוחרת לא להשתתף בהם? ומי בכלל רוצה מסיבה כשמה שהוא עושה זה לריב עם אחותו על המורכבות של היחסים כשעוד היא מעיזה לטעון שהיחסים ביניהם לא מורכבים? בלילה חלמתי שאני קונה לבן זוגי צמח טורף, ועוד צמח שיהיה לראשון כמזון.

מכאן אני שומעת את רחשי המסיבה, צרצרים בלילה, תוים מתפתלים, מערבולות של שיער, סליל אבק שחתול יורק.

ניו יורק.

זו לא ניו יורק.

דיסקליימר או: אין הצעות איות

Fri, 14 Aug 2009 18:22:55 GMT

לקריאת הקטע הבא מומלץ לשמוע את הולווט אנדרגראונד וניקו

אני עשויה להשלים את הפילמוגרפיה (אין הצעות איות) של הבמאי ווס (הצעות: בוס, בס, ובס, טוס, וטס, בבס) אנדרסון. כל הכבוד לי. כן, כדאי שיהיה לי איזה שהוא במאי שראית את כל הסרטים שלו. זה עומד לקרות הלילה, עם "רוקט (הצעות: רוקי, רוק, רוקו, רוקע, רוקח, רוקן) בוטל". נשמע, אני יודעת, כמו אביזר מין. אבל זה בטח איזה תחביב של פיסיקאים מתחילים.

אני מתחילה להבין את מוסד הביקורת. את הרעיון שבלבקר. ספרות, קולנוע. נכון שמביקורת "אמנות" ו"מוזיקה" אני עדיין רחוקה, אבל צריך להתחיל איפשהו (הצעות: אחפשהו, איזשהו, איכשהו . תמיד החוסר בטחון הזה; יש אפילו תגית (הצעות: תגיך, תסית, תגיל, תסיע) פה, בפוסטים (הצעות: בפושטים, ופושטים, בפוסעים, בפוסחים, בוסטים, בפוסטרים), של "אני? ביקורת?" שמשקפת בדיוק את הרעיון הזה: מי אני שאבקר מישהו או משהו אחר?

אולי כבר התחלתי ואני לא יודעת. ויש את הצד ההפוך – לקבל ביקורת, שעם זה מאוד קשה לי. חבל שאת זה לא מלמדים באוניברסיטה.

במקום סימניות

Thu, 16 Jul 2009 00:57:05 GMT

"בסופו של דבר," נאנח ואמר, "ניצחו הדמגוגים שוב, והפעם ניצחון כפול." ("גנרל במבוך", ג.ג. מארקס)

אני קוראת את "גנרל במבוך" מאת גבריאל גרסיה מארקס. אני נמסה ממשפטים מסוימים. ההתלבטות אם לסמן קו בעיפרון תחתיהם או שמא לאו. הרי קו שכזה ישפיע על חווית הקריאה של מי שיחזיק בספר אחרי. וזו לא השאלה אם הספר שלי. הוא של ההורים שלי, והם לא יקראו אותו שוב, כך נדמה לי. ניסיתי לחשב כמה ספרים יש להם בספריה והגעתי לבערך אלף. אולי אני קצת מגזימה באומדן אבל זה היופי שבאומדן. זוכרת את עצמי, כשעוד גרתי בבית (מעניין – והבית שלי עכשיו אינו "הבית"?), עומדת דקות ארוכות מול הספריה, ראשי מוטה תמיד שמאלה כדי לקרוא את הסטריפים של הספרים. היינץ ובנו והרוח הרעה. אשה שבורה. הנביא. זאב הערבה. מה אספר לילד? הערים הסמויות מן העין. הדרמה של הילד המחונן. העיניים הכי כחולות. הצבר – דיוקן. אהרון והעפרון הסגול. היצירה. ספר הדקדוק הפנימי. ניסים ונפלאות. שנים של התלבטות: מי יהיה הספר הבא שלי, את מי אקח אל יצועי הלילה? מי ילווני לשנים החל מהיום?

אני חושבת על הארגנטינאיוּת שלי. על פולנטה. על איך שתרגמו את זה כל כך טוב בספר ל"דייסת התירס הרך". על הגבריות המורכבת של החנרל ועל כמה שהוא מזכיר לי את מיקי שבת (של פיליפ רות). ואני חושבת על הומור. המשפטים שאני מסמנת מצחיקים עד כאב. בדיוק כמו ש"לא היינו משערים, חוסה יקירי, שתהילה רבה כל כך נכנסת לתוך נעל." ההקטנה שבהם כל כך מדויקת, לוחצת על כפתור הבדיוק.

והקו, כן, הקו. אני מחליטה לא לסמן אלא לכתוב את הקטע לעיל. הספר מתחיל להתמלא בניירות טואלט ורודים במקום סימניות, תופח לאיטו.

מתנת יומהולדת

Thu, 09 Jul 2009 20:48:17 GMT

האדם שאוהב אותי נתן לי מכונת כתיבה. אמיתית. במזוודת טורקיז אובאלית, אותיות באדום וירוק ושחור ועוד צבע אחד שלא עובד, מכונת כתיבה שמקלידים עליה והאות נחתמת על הדף ובסוף שורה צריך לדחוף את המסילה שמאלה. זו מן תנועה כזו, שעוברת בתורשה. שורש כף היד שלי רוכן קדימה כמו מוכן למשהו שאני אפילו איני יודעת מהו. כמו היד יודעת לפני.

פרושוטו

Mon, 29 Jun 2009 08:20:58 GMT

כמובן שאיני היחידה שאוהבת את פרימו לוי. כותבת לעצמי מיילים של פרימו-לוי-אהובי. אבל ברגע שקראתי על הפרושוטו, ועל המבט המנסה לשתף בעבירה את פרימו הקטן (אני דמיינתי את אביו יורק הצידה ונכנס לחנות), שוב נזכרתי מה אני מוצאת בו- ולא ששכחתי חס וחלילה, אלא שכל ה"מה" הועצם והפך לרגע אחד לנקודתי מאוד. אז כמובן שסבתא שלי הייתה אומרת ש"הוא בחור סימפטי", ו"יפה מאוד להיות הראשון בכיתה", אני לא יודעת מה הייתה עושה עם הבדלי הגילאים; אני מניחה שהעובדה שהוא כימאי תסתדר לה טוב מאוד בשושלת המשפחתית – מישהו מאבותינו הקדומים זכה בפרס נובל למתמטיקה. צחקתי לגלות שמתמטיקה הוא אחד התחומים היחידים שלא ניתן בהם פרס נובל, וזה בגלל שאשתו של מר נובל בגדה בו עם מתמטיקאי. יכול מאוד להיות שאני משקרת עכשיו, השאלה אם שקר נחשב רק אם נאמר ביודעין.

קייט בוש

Tue, 23 Jun 2009 20:06:11 GMT

נורא יפה

את דואגת יותר מדי
!יהיה בסדר

(קייט בוש צועקת לי אבל אני עסוקה בלסדר את בקבוקי החלב)

פיסת אהבה מקולגה

Tue, 23 Jun 2009 19:31:03 GMT

הוא פשוט כתב את יום אחד למייל שלי... יום אחד לפני זמן רב

,מִי יְדַעֵךְ הוֹ פֵלִיסָה פֵלִיסָה

?מִי לִכְבוֹדֵךְ יְנַצֵּחַ עַל מִיסָה

לֹא אֲכִּירֵךְ, הַעוּבְדָה כֹּה תַּכְעִיסָה

בַּבַּעְסָה בּוֹסַסְתִּי, אוֹתִי הִיא הֵבִיסָה

אחדים

Sat, 14 Feb 2009 10:13:40 GMT

אני לא בטוחה בכלום.

2 עבודות – אחת בשביל הכסף ואחת בשביל הנפש – והחלוקה הזו משתנה כל יום.

1 סמינר לכתוב

1 מחקר לתכנן

1 מבחן בית שהגיע הזמן שאעשה כבר

1 ספר "מומו" שעוסק בגניבת זמן

1 התנדבות שבועית

1 מקלחת טובה כל יום

3 תורים לרופאים שונים

2 יומנים שעוד לא בחרתי בינהם – האחד גדול ומקצועי והשני קטן ושימושי

1 טיפול פסיכולוגי על הכוונת

1 גיד תפוס בכף הרגל

תמיד הייתי הזותי שהיה לה זמן בשפע. יום לפני הבגרות במתמטיקה קופצת למכון כושר, עושה סייסטה באופן קבוע. עייפות גררה עייפות ולא הצלחתי להחזיק בשום עבודה. ופתאום, כבר שנתיים שאני עובדת באותו ארגון. עכשיו מוותרת על שנת צהריים חוץ מבשישי או שבת, מוצאת זמן להכל כמעט. כמעט. צריך לא לשכוח את האבנים הגדולות.

שאלת השגעון

Mon, 09 Feb 2009 00:46:35 GMT

– "את משוגעת, אחרת לא היית פה!"

(תרגום חפשי מ"הרפתקאות עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול).

התחפשתי פעם לעליסה. או שזו היתה דורותי? לסבא שלי היתה חנות בשוק מחניודה ואני יודעת שיום אחד פשוט הביאו לי משם תחפושת. ואולי בכלל בחרתי אותה בעצמי? מה שבטוח, לא היו איתי לא דיינה ולא טוטו. הקטע הזה של החתול והכלב, זה מקרי?

ובכלל.

לא הייתי כותבת אם לא הייתי רואה מייל נשכח עם תזכורת שיש לי עדיין קוראים. לא לי, בעצם, לבלוג. למקום הזה. אז אני כותבת בשבילכם, ממש ממש בשבילכם.

אני לא יודעת אם הייתי פה אם לא הייתי משוגעת. לא יודעת אם הייתי פה אם הייתי משוגעת.

בלי שעון

Tue, 08 Apr 2008 07:25:27 GMT

היום, אחרי הרבה זמן, קמתי בסדר.

בלי שעון,

התעוררתי, בסדר.

המצב רוח – בסדר.

הרוגע – בסדר.

הלחץ – בסדר.

הלוואי שזה ימשך.

לִיחְץ

Tue, 11 Mar 2008 10:19:19 GMT

הא, ימים של ליחץ

לִיחְץ = לחץ+איכס

בגלל זה אני לא מתקשרת

בגלל זה אני לא עונה

אבל יהיה בסדר.

שקוף שיהיה.

רק תנו לי עכשיו מינון גדול יותר של כדורים והכל יהיה בסדר.

שקוף שיהיה.

מחשבות על לימודים

Thu, 14 Feb 2008 21:20:37 GMT

הכל התחיל מציון גרוע במקצוע השני שלי.
ואולי הרבה לפני.
כל מה שכתבתי נמחק.
זו לא מטאפורה, זה פספוס. אז בקצרה.

אלמד לתואר שני בספרות עברית, בלי הפסקה, מבחירה.
אמצא את שחיפשתי בארונות מאובקים, ארכיונים, מכתבים ישנים, ספרים עתיקים ורחש.
אפתור את אי-הוודאות לגבי אמי.
הודות ללימודי הספרות.
אשחזר את פולין ואוקראינה, ושני סביי: האחד בעיניים כחולות והשני דשן, מכין מרק זך עם טיפות שמן צפות בו, וכבד קצוץ.
אעסוק בתרגום שירה.
אכתוב.
אפרסם ספר שירים.
אקרא לו "סֶגול".
או "אוהֶבֶת".
אתחתן עם קאובוי אדיש ורגיש.
יוולד לנו ילד בלונדיני.
זה יעבור לו אחרי שנתיים.
אמשיך לתרגם ולכתוב.

גדנסק ג

Sat, 02 Feb 2008 09:33:40 GMT

ברל יקר,

מכתבך אכן מצאני בימים טובים. אך אל תראה זה כדוגמא. געגועי רבים, כבדים מנשוא. חושבת אני להשיג מעות הדרושות דיין לבקר בארץ ישראל. אומרת אני "לבקר", כי עלייה אינה אפשרות, לפחות לא אצל אבא. סבי עומד לצידי יחידי. כל יהבי אני שמה בו. סבא מספר לי בדמעות כי אביו חלם בזמנו על ארץ ישראל אך לא הספיק. ואולי לא היו אלו דמעות אלא רק לחלוחית? דמעות היו אלו. עיניו הכחולות כים מסתכלות עלי ואומרת "מיידלע, את תסעי". עיני שלי אינן כחולות כשלו. זמן רב עבר מאז ראיתן במו עיניך. והזמן עוד ארוך.

ספר לי, ספר לי על קורותיך.

שלך,

לולו.

ינואר 1951

גדנסק - ב

Sun, 16 Dec 2007 08:29:34 GMT

פרוליין גוטמן יקירה,

אני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך בריאה ורבת חסד כתמיד. ופה חגגנו חנוכה חדש. הוא לא דומה אפילו במעט לחנוכה של גדנסק. אני כרגע בתחנת הדואר הקרובה אל המושב שבו אני עובד, הוא חדש ויקרא כנראה כפר יחזקאל. נחצ'ה ביקש שאשגיח על אחותו הקטנה ואכן אני עושה זאת, ושוב יש תחושה של משפחה. את חסרה לי, אבל אני לא יודע אם היה לך טוב פה. חם פה, אפילו ב"חורף" אני בשרוול קצר ובלי פוזמק. ועבודה קשה, העבודה במרכז. בהלכי לתחנת הדואר לפני רגעים ספורים נעצו בי מבטים על כי איני "משוחרר" מן העבר.
חביבתי, מסרי דרישת שלום חמה למשפחה שלך ושלי. וגם לתומאש הנחמד.
ספרי על הכל, כתבי במהרה.

שלך, שלך,

ברל-דוב.

דצמבר 1950.

בס"ד

שוב מושלג פה, בגדנסק, ואני צופה בשלג (צורת הרסיס כוכב היא) דרך החלון. האם מזג האוויר מחייך אליך? האם המעיל שתפרה לך מירל עדיין מחמם כבימי קדם? מה נתחדש בארץ ישראל? האם הקרקע טובה, ואיפה אתה משיג חלה טרייה לקידוש בערב שבת? כאן בפולין מרגישים כבר רוחות רעות, אבל בבית שלנו האווירה חמימה כתמיד. החנוכייה מפיצה אורה הרך אל הרובע המרוצף, סבא שלי קורא לאור נר עיתונים עבריים שמשיג בסתר, והאח מפזר חומו.

אני כתמיד, קוראת, מכינה מטעמים (ועוד אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו), ותופרת תיק-ספר חדש לאחי הקטן, שיוכל להשוויץ בו ב"חדר". ספר לי על הימים שלך, כל החברים דורשים בשלומך, בייחוד תומאש, ששואל עליך כל יום כשרואה אותי בשוק.

להתראות,

פרוליין גוטמן (לולו שלך).

חלומות אינסטרומנטליים

Sun, 16 Dec 2007 07:59:20 GMT

איך אפשר לומר שהחלומות שלי אינסטרומנטליים?

איך אפשר ללמד אותי כל הזמן דברים חדשים?

איך אפשר לא לקרוא את הבלוג הזה כדי להכיר אותי?

איך אפשר להיות גוגל מהלך?

איך אפשר להינצל ממוות כל כך הרבה פעמים ועדיין לקום להכין לי תה כשאני מתפהקת לי בפינוק?

איך אפשר להכעיס אותי ובו-זמנית גם להשאיר את התחושה הטובה?

האם אני חיה בדיכוי?

האם אני מחפשת מישהו שיבקר אותי כל הזמן?

מה זה ביטחון?

האם הגעתי אליו?

ולמה, לעזאזל, אני צריכה להילחם כל הזמן עם כיווני סימני הפיסוק פה?

מתנוונת

Sat, 15 Dec 2007 16:08:50 GMT

הימים האלה שכולם או חולים בהם או תכף חולים בהם.

ואני בשביתה, מתנוונת. אשכרה מתנוונת. מעבירה את הימים, מעבירה את הלילות – בעיקר בהרבה שינה, אבל מה אני מפיקה מזה? מה אני משיגה? סיימתי לקרוא את "מולכו" וחלמתי על כך שאבא שלי הוא מולכו ואני חוטפת אפיזודת חרדה ובאה לחפש אותו ליד המעבר למזרח-ברלין, כי הרי מולכו היה מגיע לשם כמעט בקביעות. מחפשת את אבא שלי אבל לא מוצאת. בכל גבר שעובר במעיל שחור אני מייד חושדת אבל חוזרת בי, ל, זה לא אבא, ואת תקועה פה עם אפיזודת חרדה (או בהגדרה שלי "חוסר נוחות נפשית") ובלי אף אחד. אני מטלפנת לחבר שלי (?) והוא נשמע כאילו הוא מבין ודואג ומופתע ויעזוב הכל כדי לבוא לעזרתי, אבל אני לא בטוחה אם אכן כך היה. הוא מעביר לי את המסר של "חמודה, אני כל הזמן בא לכיוונך ומפסיד קורסים ומשנה את התכניות. זה לא ימשך הרבה זמן", ואני מבינה, או שמא חוזה את כל זה בעצם.

ואני מתלבטת. אני רוצה לכתוב יותר. אני אפילו רוצה טו טרן איט פרופשונל... אבל אני עוצרת את עצמי. שירים שלי לא מתפרסמים בעיתונים כמו "דקה", "77", "מטעם", "כתם", "אלמנך", דברים שאני לא כותבת גם לא מתפרסמים ב"בלייזר". אם לא כותבים, מן הסתם, מה יתפרסם בדיוק. לאן אני ממשיכה?

והבחור הנוכחי לא מאמין במילים. האין זה דיכוי? דיכוי של כל מה שאני מאמינה בו?

התנוונות.

האם יש בה צורך כדי להזין המשך פורה יותר?

אֲנִי הָאֵם הַגְּדוֹלָה

Thu, 29 Nov 2007 13:28:26 GMT

אֲנִי הָאֵם הַגְּדוֹלָה / ***פליסה***

כֹּל הַתִּינוֹקוֹת הֵם יְלָדַי.

כֹּל וָלָד בּוֹקֵעַ, חַי אוֹ מֵת, הֶחְזַקְתִּי רִאשׁוֹנָה, עָטַפְתִּי בְּבַדִּים.

בְּכָל לֵידָה הָיִיתִי. עוֹמֶדֶת לְיָדָהּ, אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ.

רַק לִי אֵין שְׁחָלוֹת.

מַדֵּי הַלְּבָנִים, נְקִיִּים כָּל כָּךְ! חֲלוֹם יַלְדוּת יָשָׁן,

הָפַכְתִּי

כִּמְעַט נְזִירִית. פָּנַי לֹא יַסְגִּירוּ כְּמִיהוֹת נִגְנָזוֹת.

אֶצְלִי אֵין שִׂמְחָה לְאֵיד, וְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁל הִתְרַגְּשׁוּת,

וְלֹא כְּאֵב רִאשׁוֹנִי

וּבְקִיעָה,

הַשְׁלָכָה מִשֶּׁלִּי,

וּדְחִיפָה מִשֶּׁלִּי,

וְכִוּוּץ מִשֶּׁלִּי,

וּשְׂרִיטוֹת מִשֶּׁלִּי,

וּתְפָרִים מִשֶּׁלִּי,

וְיֶלֶד שֶׁלֹּא אוּכַל לְהַחְזִיק רִאשׁוֹנָה,

לַעֲטֹף

בְּבַדִּים.

לפעמים אני נוסטלגית עד מוות

Sun, 18 Nov 2007 13:38:54 GMT

לפעמים אני נוסטלגית עד מוות.

עד שכל הגוף כואב.

עד שריק לי בסרעפת.

עד ש...

הכל נראה מושלם מרחוק

Fri, 16 Nov 2007 08:22:56 GMT

בוקר שישי, לכאורה כל מה ש"יש" לעשות מאחורי,
עייפות מבצבצת מצידי הגוף, מהמותניים ומהרקות.

ותודה ל"פוסטל סרוויס" על הכותרת הכל כך יפה שנתנו לי.
לו יכולתי לקרוא ולישון כל חיי...

ואם א' זוכר את העניין עם בעלי הבארים, אז אתמול ישבתי באיזה פאב מוכר.
הבעלים שלו, בזיפים וחולצה לבנה חלקה, שלח לשולחן מנת שרימפס ביין לבן.
ומאחר שכבר לא מעשנים בפאבים, עמד מאחורי עמדת הדי-גיי המגה מגניב וניסה לגנוב איזו שאכטה.

מחטים של אורן נוגעים בי

Thu, 01 Nov 2007 08:14:24 GMT

אני ואחותי האהובה נסענו לבית בצפון הארץ, הבית בו ישבנו שבעה על אמא שלנו. אני כמובן לא זוכרת כלום מהשבעה עצמה. בית בסגנון אירופאי, קצת מוזנח מבחוץ, מחטים של אורן נוגעים בי, ספק מלטפים ספק דוקרים את האויר.

הבית היה חשוך. לא ידעתי איך להדליק את האורות ולחצתי על כל מני לחצנים שהפעילו את האוורור. אוורור, למען השם. אולי אם היה אוורור אמי הייתה בחיים? חלקם על חום, חלקם על קור, חלקם באמצע.

הבית נשמר כמו שהיה. אבל הייחודי בו – שהוא רק שימש לשבעה. לסבא וסבתא שלי היה בית, וזה לא היה זה. בזה הוויטרינה נשארה, וארונות עץ יפהפיים לאחסנה של כלי ההגשה. יש ארון אחד שאם פותחים אותו מגלים המון הפתעות – פנים הארון מראה, המשווה מראה משגע לכל העניין הזה, שוקולדים, מתנות מסתוריות בעטיפות בלי פתק, ריח טרי ומרענן של ארגנטינה...

הנורא הוא שהיו עדיין שניצלים על צלחת הגשה, כמו מחכים לאורחים האחרונים. ועברו יותר מעשרים שנה. אבל הם נראו רגילים לחלוטין. רק כשהתקרבתי (התכוונתי לנקות, לא לאכול חס וחלילה) ראיתי תולעת קטנה. נחרדתי והשלכתי הלאה ממני את הצלחת.

מליבון לליבון זה נהיה שחור

Wed, 31 Oct 2007 20:51:05 GMT

ואני פוחדת. עליות ומורדות ובסוף אין קוסם.
מי אמר שבסוף יהיה טוב?
זה שיש לי חיים משל עצמי, כמו שאמר מישהו שאתה מכיר, זה דווקא ממש משחק בשבילי.

לשם שינוי, חיים משל עצמי. עסוקה כל היום.
בקושי מתעסקה במין וביצירה ובתרגום ובכאב
בפעם הקודמת הייתי עסוקה רק בך, בך הקודם שלי. בקול העולה והיורד שלך, בהתנשפויות הקטנות של הרכיבה על האופניים, הקולות של לפתוח את החימום באמבטיה בשבילי, חלוק המגבת האדום שלך נוגע בעור, אתה מנגב לי את הגב - שקט. טיפות שקטות של מים כבדים, מים עבים על הגב שלי, המקום בו היו אמורות לצמוח הכנפיים.
והוא עומד מאחוריי, חיוך ילדי על השפתיים והרווח בשיניים: את כולך רטובה, פליסיטיטה! ומנגב לי את הגב בדאגה כזו. כזו דאגה. דאגה עבה ואוורירית כמו שוקולד בועות.

אתם צריכים ללבן את זה. את צריכה להגיד לו. הוא סוחב אותך לשחק את המשחק שלו. המשחק הזה שגם בגיל 40 לא עובר להם. הכן-לא-לא-כן שלהם. ה-אני-אוהב-אותך-עכשיו-כי-זה-נראה-נכון-מה-יהיה-בהמשך-לא-יודע

ובעלי ברים זה לא זה וזה לא היה זה וזה לא יהיה זה.

סיגריה, עוד סיגריה, פקטים של סיגריות עוברים את הגבול המוברח לסיני, פקטים של טבק נוסעים מטאבה לסנטה קטרינה.
הרים של טבק בחלומות שלי, והמצחיק הוא, שאני בכלל לא מעשנת.
אתם זוכרים את הפוסט הראשון? לא להכנע לסיגריות? הכל שקר. שקר. שקר.

סמס ב431 תווים

Fri, 26 Oct 2007 12:53:16 GMT

בסיני חלמתי שאני מחפשת

אותך בסיבובים אינסופ ולא

מוצאת. כל חומר השירה

כבר קיים. דיינו. שירה כתובה

בפלאפונים. כתובה מחוקה

מתערטלת. אתה בוחר.

הכל. שפה זמן מרווחים. אתה

בוחר לא לענות ואני בוחרת

לא לשנוא אותך. רווח ועוד

רווח ובמרווחי ההמתנה אינני

מצטערת, כמו מקבלת את

הדין. זה רק צילך הצבאי זה

רק מעיל הקצינים ההוא, וזו

אני לפי שנים. מה שטוב

בשירה של מסרונים זה

שספרו לי את התווים. עוד

שבעים וסימתי. שיר מדודה

וזורמת במשעולי תקשורת

חסומה אני בסוף. שלחתי

שבת שלום

Fri, 26 Oct 2007 09:49:59 GMT

עכשיו אני שומעת שיר יפה, מאוד שנות השמונים. קלטו את דני ליטני וריקי גל.

-דבר נוסף-
אני לבד בבית, ההורים לא כאן.
השבת הגיעה ותפסה אותי במצב רוח מצויין. סידרתי שולחן במפה לבנה
מאוד פייב אוקלוק, עם עוגיות הנד-מייד ועוגת גבינה לבנה כמו שבת המלכה.
שבת המלכה.

ומשהו בשיר הזה הכיר לי זכרון עמום, מאלו שאתם יודעים שיש איזה פיסה ויזואלית מפעם.
אצלי זה היה דיוויד בואי (המשהו משהו) לבוש לבן, בשיר הזה.
בכלל, יש משהו בקונספט של "ווריוס ארטיסט" שהוא מאוד מרגש.

בירה שחורה ולימונדה

Tue, 23 Oct 2007 07:14:36 GMT

הבת שלי, אני רואה עליה את ההבדל. היא הפכה לאישה, ואני אגיד לכם איך יודעים: כשהיא הייתה קטנה, המשקאות האהובים עליה היו בירה שחורה ולימונדה. פעם היא אפילו נרדמה על שני כיסאות מחוברים כשבפיה בקבוק של בירה נשר. עכשיו המשקה האהוב עליה הוא מיץ תפוזים, מהאלה הדחוסים, בבקבוק. בירה שחורה (עכשיו, עם כל הקידמה, יש כבר "דיאט") היא שותה רק בימי שישי בערב, כשפותחים בקבוק (פלסטיק), ולא מסיימת אף פעם את הכוס שלה, או לחילופין, מבקשת שימזגו לה מים ושותה ממני כמה שלוקים.

לפליסה יש שוגר דדי

Sun, 21 Oct 2007 02:19:51 GMT

והרי הגדרתי את עצמי: ילדת שמנת מתוקה*.היה נמאס לי להתנצל כל הזמן על כך שיש לי אוטו. חלאס (במלרע) עם ההתנצלויות. במיוחד אנשים שמשוכנעים שמותר להם להיכנס לי לחשבון הבנק.

אז זה העניין. באופן כללי אני נגד מוצרי צריכה, למרות שאם אערוך רשימה של כל אלו שאני צורכת (***רעיון!!!***) היא לא תהיה קצרה. בכל אופן, מצאתי את עצמי לבד מדי, יותר מדי זמן, אבל לא בודדה. פשוט לבד. ואם יש משהו שאני אוהבת זה לאכול במסעדות. אז מצאתי לי איזה מישו, ואני לא אספר לכם כיצד, רק שתדעו שהוא גדול ממני בשבע עשרה שנה (או שנים? איך נכון לכתוב?), ושהוא עושה מסאז' מעולה, עם המון אהבה בידיים, ולא, לא דיברנו על הפרשי הגילאים בינינו כי אין טעם, ולא, לא נתחתן (משפט מזעזע מפי גבר, ולא המדובר, בהקשר לנישואין: "הטבעת היחידה שיש לי לתת כרגע היא פי הטבעת". מזעזע אך מצחיק), והוא לוקח אותי לאכול במסעדות, אבל לא יותר מדי יקרות כי אני לא מרשה. מבחינתי גם להזמין אותי למסעדת אבו-שריף ליד צומת צמח בכנרת זה ממש היי סוסייטי. והוא קונה לי את האדידס שכל כך רציתי, אני רק צריכה ללכת לחנות להזמין, כי זה לא במלאי. ויין אצלו זה רק יין צעיר כי הוא "לא אוהב את כל ההתלהבות הזו מיין, שכמה שיותר ישן יותר יקר". הוא מנשק אותי אבל הוא לא מחבק אותי ולישון אצלו אני לא ישנה ("יושנת" – למה אם זה ממישהו ממוצא מרוקאי זה לא בסדר ואם זה מאיזה ברזילאי זה פתאום כן?!), והוא חושב לשכור לי דירה בעיר קרוב לים, הכל כדי שלא נהיה "ידועים בציבור", ובסך הכל זה מוצא חן בעיני. מסתבר שהוא ראה אותי היום מנסה להכניס לקוקו את קווצת השיער הצורפתייה שלי שנופלת לי תמיד בנונשלנט על העורף, ואמר בחיוך קונדסי ועיניים שחורות-שחורות "לא, זה בסדר ככה. תני לזה ליפול. זה יפה". התרגשתי. לא ידעתי שדברים כאלה בכלל מעניינים אותו, את הגבר הזה שעמוד הבית באינטרנט אקספלורר שלו הוא "one".

*ותודה לשירה.