האדם שאוהב אותי נתן לי מכונת כתיבה. אמיתית. במזוודת טורקיז אובאלית, אותיות באדום וירוק ושחור ועוד צבע אחד שלא עובד, מכונת כתיבה שמקלידים עליה והאות נחתמת על הדף ובסוף שורה צריך לדחוף את המסילה שמאלה. זו מן תנועה כזו, שעוברת בתורשה. שורש כף היד שלי רוכן קדימה כמו מוכן למשהו שאני אפילו איני יודעת מהו. כמו היד יודעת לפני.   

כמובן שאיני היחידה שאוהבת את פרימו לוי. כותבת לעצמי מיילים של פרימו-לוי-אהובי. אבל ברגע שקראתי על הפרושוטו, ועל המבט המנסה לשתף בעבירה את פרימו הקטן (אני דמיינתי את אביו יורק הצידה ונכנס לחנות), שוב נזכרתי מה אני מוצאת בו- ולא ששכחתי חס וחלילה, אלא שכל ה"מה" הועצם והפך לרגע אחד לנקודתי מאוד. אז כמובן שסבתא שלי הייתה אומרת ש"הוא בחור סימפטי", ו"יפה מאוד להיות הראשון בכיתה", אני לא יודעת מה הייתה עושה עם הבדלי הגילאים; אני מניחה שהעובדה שהוא כימאי תסתדר לה טוב מאוד בשושלת המשפחתית – מישהו מאבותינו הקדומים זכה בפרס נובל למתמטיקה. צחקתי לגלות שמתמטיקה הוא אחד התחומים היחידים שלא ניתן בהם פרס נובל, וזה בגלל שאשתו של מר נובל בגדה בו עם מתמטיקאי. יכול מאוד להיות שאני משקרת עכשיו, השאלה אם שקר נחשב רק אם נאמר ביודעין.

 הוא פשוט כתב את יום אחד למייל שלי... יום אחד לפני זמן רב


,מִי יְדַעֵךְ הוֹ פֵלִיסָה פֵלִיסָה

?מִי לִכְבוֹדֵךְ יְנַצֵּחַ עַל מִיסָה

לֹא אֲכִּירֵךְ, הַעוּבְדָה כֹּה תַּכְעִיסָה

בַּבַּעְסָה בּוֹסַסְתִּי, אוֹתִי הִיא הֵבִיסָה