אני עשויה להשלים את הפילמוגרפיה (אין הצעות איות) של הבמאי ווס (הצעות: בוס, בס, ובס, טוס, וטס, בבס) אנדרסון. כל הכבוד לי. כן, כדאי שיהיה לי איזה שהוא במאי שראית את כל הסרטים שלו. זה עומד לקרות הלילה, עם "רוקט (הצעות: רוקי, רוק, רוקו, רוקע, רוקח, רוקן) בוטל". נשמע, אני יודעת, כמו אביזר מין. אבל זה בטח איזה תחביב של פיסיקאים מתחילים.

אני מתחילה להבין את מוסד הביקורת. את הרעיון שבלבקר. ספרות, קולנוע. נכון שמביקורת "אמנות" ו"מוזיקה" אני עדיין רחוקה, אבל צריך להתחיל איפשהו (הצעות: אחפשהו, איזשהו, איכשהו . תמיד החוסר בטחון הזה; יש אפילו תגית (הצעות: תגיך, תסית, תגיל, תסיע)  פה, בפוסטים (הצעות: בפושטים, ופושטים, בפוסעים, בפוסחים, בוסטים, בפוסטרים), של "אני? ביקורת?" שמשקפת בדיוק את הרעיון הזה: מי אני שאבקר מישהו או משהו אחר?

אולי כבר התחלתי ואני לא יודעת. ויש את הצד ההפוך – לקבל ביקורת, שעם זה מאוד קשה לי. חבל שאת זה לא מלמדים באוניברסיטה.

"בסופו של דבר," נאנח ואמר, "ניצחו הדמגוגים שוב, והפעם ניצחון כפול." ("גנרל במבוך", ג.ג. מארקס)

אני קוראת את "גנרל במבוך" מאת גבריאל גרסיה מארקס. אני נמסה ממשפטים מסוימים. ההתלבטות אם לסמן קו בעיפרון תחתיהם או שמא לאו. הרי קו שכזה ישפיע על חווית הקריאה של מי שיחזיק בספר אחרי. וזו לא השאלה אם הספר שלי. הוא של ההורים שלי, והם לא יקראו אותו שוב, כך נדמה לי. ניסיתי לחשב כמה ספרים יש להם בספריה והגעתי לבערך אלף. אולי אני קצת מגזימה באומדן אבל זה היופי שבאומדן. זוכרת את עצמי, כשעוד גרתי בבית (מעניין – והבית שלי עכשיו אינו "הבית"?), עומדת דקות ארוכות מול הספריה, ראשי מוטה תמיד שמאלה כדי לקרוא את הסטריפים של הספרים. היינץ ובנו והרוח הרעה. אשה שבורה. הנביא. זאב הערבה. מה אספר לילד? הערים הסמויות מן העין. הדרמה של הילד המחונן. העיניים הכי כחולות. הצבר – דיוקן. אהרון והעפרון הסגול. היצירה. ספר הדקדוק הפנימי. ניסים ונפלאות. שנים של התלבטות: מי יהיה הספר הבא שלי, את מי אקח אל יצועי הלילה? מי ילווני לשנים החל מהיום?

אני חושבת על הארגנטינאיוּת שלי. על פולנטה. על איך שתרגמו את זה כל כך טוב בספר ל"דייסת התירס הרך". על הגבריות המורכבת של החנרל ועל כמה שהוא מזכיר לי את מיקי שבת (של פיליפ רות). ואני חושבת על הומור. המשפטים שאני מסמנת מצחיקים עד כאב. בדיוק כמו ש"לא היינו משערים, חוסה יקירי, שתהילה רבה כל כך נכנסת לתוך נעל." ההקטנה שבהם כל כך מדויקת, לוחצת על כפתור הבדיוק.

והקו, כן, הקו. אני מחליטה לא לסמן אלא לכתוב את הקטע לעיל. הספר מתחיל להתמלא בניירות טואלט ורודים במקום סימניות, תופח לאיטו.

האדם שאוהב אותי נתן לי מכונת כתיבה. אמיתית. במזוודת טורקיז אובאלית, אותיות באדום וירוק ושחור ועוד צבע אחד שלא עובד, מכונת כתיבה שמקלידים עליה והאות נחתמת על הדף ובסוף שורה צריך לדחוף את המסילה שמאלה. זו מן תנועה כזו, שעוברת בתורשה. שורש כף היד שלי רוכן קדימה כמו מוכן למשהו שאני אפילו איני יודעת מהו. כמו היד יודעת לפני.   

כמובן שאיני היחידה שאוהבת את פרימו לוי. כותבת לעצמי מיילים של פרימו-לוי-אהובי. אבל ברגע שקראתי על הפרושוטו, ועל המבט המנסה לשתף בעבירה את פרימו הקטן (אני דמיינתי את אביו יורק הצידה ונכנס לחנות), שוב נזכרתי מה אני מוצאת בו- ולא ששכחתי חס וחלילה, אלא שכל ה"מה" הועצם והפך לרגע אחד לנקודתי מאוד. אז כמובן שסבתא שלי הייתה אומרת ש"הוא בחור סימפטי", ו"יפה מאוד להיות הראשון בכיתה", אני לא יודעת מה הייתה עושה עם הבדלי הגילאים; אני מניחה שהעובדה שהוא כימאי תסתדר לה טוב מאוד בשושלת המשפחתית – מישהו מאבותינו הקדומים זכה בפרס נובל למתמטיקה. צחקתי לגלות שמתמטיקה הוא אחד התחומים היחידים שלא ניתן בהם פרס נובל, וזה בגלל שאשתו של מר נובל בגדה בו עם מתמטיקאי. יכול מאוד להיות שאני משקרת עכשיו, השאלה אם שקר נחשב רק אם נאמר ביודעין.